נניח שהיית חוזר

נניח שלא היית רואה את אימא ב'חוף הירוק' באותה שבת בבוקר.

עד היום אני זוכרת איך הסתכלת עליה. הייתי ילדה אבל ידעתי לזהות את הניצוץ הזה בעיניים. ומה אם לא היית מקרקר סביבה ומזמין אותה (ואותנו) לארוחת צהרים ב'פונדק הים' בנתניה של שנות השמונים ומשחק אותה בעל הבית בניסיון להרשים אותה בנשמה האקסטרא לארג'ית שלך.

ונניח שלא היית כובש את ליבה עם העיניים הטובות שלך, המבטא האנגלי והגינונים הג'נטלמנים ששייכים לגברים מזן אחר. אולי לא הייתם נישאים שנה אחר כך באירוע מרגש, שמח ורב משתתפים. ומה עם לא הייתם מחזיקים מעמד כל כך הרבה שנים? הרי רוב הזוגות של פרק ב' מתקשים לפרק את הסבך שהביאו איתם מפרק א'. אנחנו לא היינו גדלות לצידך ואוספות צידה שתספיק לחיים שלמים בדמות רגעי האושר, הצחוק, החברים, הארוחות שחיתות, הנסיעות המשותפות בפורד קורטינה הכחולה המקרטעת, המחוות המרגשות וכרטיסי הברכה מעוטרים באיקסים, שעד שלא הכרנו אותך, לא ידענו שהם נשיקות.

ונניח שלא היית עושה רישיון נהיגה על מונית. ותחנת מוניות אחרת הייתה מקבלת אותך לעבודה ולא תחנת מוניות הרצליה פיתוח.
וב- 09.01.94 לא היית יוצא לעבודה אלא לוקח יום חופש או מחליף משמרת. שני ילדים בני 14 לא היו מסמנים לך לעצור ברח' וינגייט ונכנסים למונית שלך עם אקדח טעון. ואולי (הלוואי) שברגע האחרון הם היו נרתעים וחוזרים בהם מההחלטה לרצוח בן אדם ולא לוחצים על ההדק, חמש פעמים…

נניח שהיית חוזר
אפילו רק כדי להיפרד
אולי לא הייתי כל כך שרוטה מהפחד לאבד.

כתיבת תגובה

תפריט נגישות